מתוך:Van Houten, R., Axelrod, S., Bailey, J. S., Favell, J. E., Foxx, R. M., Iwata, B. A., & Lovaas, O. I. (1988).
The right to effective behavioral treatment. Journal of Applied Behavior Analysis, 21, 381-384.
הן למטופלים הקיימים, המקבלים את הטיפול ההתנהגותי אשר משנה את חייהם, והן למטופלים הפוטנציאליים, יש זכות לסביבה טיפולית תומכת, קבלת שירותים, אשר מטרתם הראשית היא רווחת המטופל עצמו, טיפול על ידי מנתח התנהגות עם הכשרה מתאימה, תוכניות המלמדות מיומנויות פונקציונאליות, הערכה התנהגותית ראשונית והערכה מתמשכת, וההליכים הטיפוליים היעילים ביותר.
בעשורים האחרונים יותר ויותר מטופלים מקבלים טיפולים קליניים, המתבססים על ניתוח התנהגות יישומי ומחקרי. טיפולים אלה אפשרו למטופלים לרכוש מיומנויות חדשות והקלו על מגוון תסמינים ובעיות התנהגות. למרבה הצער, למטופלים רבים, אשר יכולים להינות מהטיפול ההתנהגותי, הטיפול אינו נגיש. ובנוסף, הטיפול ההתנהגותי השורר כיום לעיתים אינו עונה לקריטריונים של טיפול התנהגותי נאות. מכאן, קיימת חובה מקצועית להעמיד לרשות המטופלים את הטיפול היעיל ביותר עבורו.
1. הזכות לסביבה טיפולית הולמת.
הסביבה הפיזית והחברתית, אשר בטוחה, אנושית וקשובה לצרכים האישיים, היא תנאי מוקדם הכרחי עבור טיפול יעיל. הסביבה אמורה לספק לא רק הכשרה, אלא גם סטנדרט החיים המקובל. המימדים של הסביבה הם מורכבים ומגוונים, וכוללים אלמנטים חיוניים. לאנשים צריכה להיות גישה לשירותים טיפוליים, פעילויות פנאי וחומרי למידה מעניינים ומהנים. חומרי הלמידה החינוכיים אמורים להיות מותאמים לגיל ורלוונטיים.
הסביבה הטיפולית המתאימה כוללת הורים, מורים וצוות מטפלים, המפגינים אחראיות ואמפתיה,בעלי ידע והכשרה מתאימים. תכונות אלה מאופיינות במונחים של אינטראקציות חיוביות, שיתוף בהנאה, למידה, ורצון לעצמאות.
בנוסף, הסביבה הטיפולית מציבה את הגבולות הקטנים ביותר במידת הצורך, תוך הבטחה של בטיחות הפרט והתפתחות החופש של הפרט לתנועה וגישה לפריטים מועדפים.
2. הזכות לקבלת השירותים, אשר מטרתם העליונה היא רווחת המטופל.
המטרה הראשונית של הטיפול ההתנהגותי היא לסייע למטופלים ברכישת מיומנויות פונקציונאליות, המקדמות עצמאות. הרווחה המיידית וארוכת הטווח של הלקוח היא בהשתתפות פעילה של המטופל עצמו בקבלת ההחלטות לגבי סוגה של ההתערבות הטיפולית. הטיפול ההתנהגותי ההולם אמור להינתן בקונטקסט הדואג לרווחת הלקוח.
במקרים בהם יישום הטיפול, או היעדר הטיפול, כרוך בסיכון פוטנציאלי למטופל, ועדת זכויות האדם אמורה לדון בזכויות הפרט הבסיסיות - הזכות לכבוד, פרטיות וטיפול הומאני, חינוך והכשרה מתאימים, נגישות לאנשי מקצוע, אינטראקציה ופעילות חברתית.
3. הזכות לקבלת טיפול התנהגותי מידי מנתח התנהגות עם הכשרה מתאימה.
מנתחי התנהגות, כבעלי מקצוע, אחראיים למתן, הכוונה והערכה של טיפול התנהגותי על בסיס ידע וניסיון הולם. ההכשרה האקדמית של מנתח ההתנהגות אמורה לכלול ידע על עקרונות התנהגותיים, שיטות ההערכה, שיטות מחקר ואתיקה מקצועית. כשירות קלינית דורשת גם הכשרה מעשית הולמת ופיקוח, כולל התנסות עם אוכלוסיית המטופלים הרלוונטית.
במקרים, בהם הטיפול עלול לגרום נזק, למטופלים יש זכות לערב מנתח התנהגות ברמת הדוקטורט, בעל מומחיות, אשר יכול לזהות, לנהל ולנתח היבטים עדינים של ההתערבות ההתנהגותית, ולקבוע האם הטיפול הניתן הוא כושל או יעיל. למנתח ההתנהגות ברמת הדוקטורט יש יכולת, כמו גם האחראיות, כדי לוודא שכל אנשי המקצוע, אשר מספקים את הטיפול או שירותי התמיכה, בקיאים בשיטות ההתערבות ההתנהגותית. כמו כן, במקרה הצורך, מנתח ההתנהגות ברמת הדוקטורט יכול להעריך את כשירות האנשים, אשר לוקחים על עצמם אחריות על הטיפול ומספקים שירותי ייעוץ ומעקב.
4. הזכות לקבלת תוכניות המלמדות מיומנויות פונקציונאליות.
המטרה הסופית של כל השירותים היא להגדיל את היכולת של המטופלים לתפקד ביעילות בתוך הסביבה המיידית וגם בחברה הגדולה. לשיפור בתפקוד יש מספר אופנים.
ראשית, התפקוד היעיל בסביבה דורש רכישה, שימור או הכללה של המיומנויות, אשר מאפשרות גישה לחומרים ופעילויות מועדפים, או אינטראקציה חברתית.
שנית, נדרשת למידה של התנהגויות, המאפשרות למטופל להפסיק או לצמצם מקורות של הגירויים הלא נעימים.
שלישית, התפקוד המשופר דורש צמצום או הסרה של התנהגויות מסוימות, אשר מסוכנות, או, בדרך כלשהי, משמשות מחסומים לקידום העצמאות או קבלה חברתית.
לבסוף, כחבר בחברה הרחבה, למטופל יש זכות לקבל שירותים שיסייעו לו לפתח התנהגויות המועילות לחברה.
ההחלטות לגבי בחירת המטרות לא אמורות להתבסס על הנחות אפריורי של פוטנציאל או מוגבלות התנהגותיים. לעיתים ניתן להשיג את המטרות באופן איטי, ומטרות אחדות יהיו רק מקורבות, וייתכן, שבתהליך השגת המטרות המטופל ייחשף לאי-נוחות זמנית (לדוגמה, ללמד להתאמן כדי לשמור על הבריאות), או סיכון עתידי פוטנציאלי (ללמד את המטופל לחצות את הכביש או לנהוג ברכב). עדיין, אלא אם יוכח אחרת, המטופל עשוי להינות מהמסוגלות של השתתפות מלאה בכל ההיבטים של החיים החברתיים, ולקבל זכות למסוגלות חברתית מסוג זה.
5. הזכות להערכה התנהגותית ראשונית והערכה מתמשכת.
לפני יישום הטיפול, המטופלים זכאים להשלמת האבחון, על מנת לזהות את הגורמים האחראיים להימצאות הלקות או הפרעה התנהגותית. הערכה פונקציונאלית מדגישה את החשיבות של האירועים, אשר מקדימים, וגם באים העקבות התנהגות המטרה. למשל, זיהוי הגורמים המוקדמים הפיזיולוגיים או סביבתיים עשוי להביא לתוכנית טיפולית שאינה דורשת שימוש נרחב בהתניות התנהגותיות.
ניתוח התנהגות ראשוני נעשה בשלושה שלבים. ראשית, נעשה ראיון, המחפש תשובות לשאלות הבאות: האם יש נסיבות, בהם ההתנהגות תמיד מתרחשת? האם יש נסיבות, בהם התנהגות לא מתרחשת אף פעם? האם ההתנהגות מתרחשת בזמנים מסוימים ביום? האם ההתנהגות קשורה לצורה כלשהי של חוסר נוחות או חסך? האם האירועים, אשר באים בעקבות ההתנהגות, יכולים לשמש כחיזוק חיובי (לדוג' תשומת לב), או חיזוק שלילי (בריחה מהמטלות)?
השלב השני בניתוח פונקציונאלי הוא תצפית ישירה על ההתנהגות תחת נסיבות רלוונטיות המזוהות במהלך הראיון, ובחינת הנסיבות המשפיעות על ההתנהגות בזמן התרחשות של התנהגות המטרה עצמה.
לבסוף, ממצאי ההערכה משולבים בתוך תוכנית טיפולית סיסטמתית. התערבות מוצלחת דורשת הערכה מתמשכת של נתונים אובייקטיביים על מנת לקבוע את יעילות הטיפול, ולזהות במהרה בעיות בלתי צפויות, ובמידת הצורך, לשנות את תוכנית הטיפול.
6. הזכות להליכים טיפוליים היעילים ביותר.
למטופל יש זכות להליכים טיפוליים זמינים, היעילים ביותר. המטופל זכאי לטיפול אפקטיבי ומאומת מחקרית. מאידך, למנתח התנהגות יש חובה להשתמש בטכניקות, אשר הוצגו על ידי הספרות המקצועית כיעילות באוכלוסייה ספציפית זאת. מנתח ההתנהגות חייב להכיר את היתרונות והחסרונות של טכניקות ההתערבות האלה, ולחפש בצורה מתמדת אחרי הטכניקות המתאימות ביותר לשינוי ההתנהגות. בהתאם לפילוסופיה של החשיפה של המטופל להליכים טיפוליים הכי פחות מגבילים והיעילים ביותר, החשיפה של המטופל לתנאים מגבילים אינה מקובלת, אלא אם כן ניתן לראות, כי תהליכים אלה חיוניים לייצר התנהגות משמעותית מבחינה קלינית ובטיחותית.
באותה מידה לא מקובל לחשוף את המטופל להתערבות לא מגבילה או סידרה של התערבויות כאלה, אם תוצאות ההערכה מצביעות על כך, שהליכים אחרים יכולים להיות יעילים יותר.
אכן, תהליכים טיפוליים איטיים, אם כי לא מגבילים, יכולים להיחשב כמגבילים מאוד, אם הטיפול הממושך מגדיל את הסיכון בצורה משמעותית, או מונע השתתפות בתוכניות טיפוליות נדרשות, או מעכב כניסה לסביבה חברתית, או מוביל להסתגלות או שימוש מקרי בפרוצדורה יותר מגבילה.
לכן, במקרים מסוימים, הזכות של הפרט לטיפול יעיל יכולה להכתיב את השימוש המיידי בהליכים מהירים, אך יותר מגבילים. הרמה הכללית של ההגבלה נקבעת על ידי הרמה האבסולוטית של ההגבלה, משך הזמן הנדרש להשגת המטרה הסופית, וההשלכות של התערבות איטית יותר.
מכאן, ההחלטות הקשורות לבחירת ההליכים הטיפוליים מבוססות על המידע שהושג במהלך הערכה של ההתנהגות, הערכת הסיכון הפוטנציאלי, ושיקול דעת מעמיק של כל האפשרויות הטיפוליות הזמינות, כולל את היעילות היחסית שלהם, סיכונים, מגבלות, תופעות לוואי פוטנציאליות, ובחינת הקונטקסט הכללי בו ההתערבות תהיה מיושמת.
לסיכום, על מנתחי ההתנהגות מוטלת אחריות לוודא, כי זכויותיו של המטופל מוגנות, השירותים הניתנים הינם מבוססים על הממצאים המדעיים והטכנולוגיים האחרונים, כי הטיפול נעשה לפי הסטנדרטים הגבוהים של מצוינות, כי המטופלים הזקוקים לטיפול התנהגותי לא ייחסמו בפני הטיפול הזמין היעיל ביותר. בהפצת הזכויות המתוארות במאמר הזה, תחום ניתוח התנהגות מצביע על דאגתו לרווחת המטופל, ועל ידי כך דוגל במתן השירותים הטיפוליים בצורה המועילה ביותר.